חלק א' : על
הספרייה הלאומית החדשה בירושלים ועל הספריות שקדמו לה בעיר הקודש (פרופסור רחל אליאור )
חלק ב' :
תגובות קוראים
חלק א'
על הספרייה הלאומית החדשה בירושלים ועל הספריות שקדמו לה
בעיר הקודש.
פרופסור רחל אליאור
בשנת
1955, בעשור קשה מאוד למדינת ישראל שסבלה מצנע וממחסור, והתמודדה עם קליטת גלי
עלייה של מאות אלפי עקורים ופליטים חסרי כל וניצולי שואה ופוגרומים, שהגיעו חסרי
רכוש וחלקם גם חסרי השכלה, בעשור של המעברות ומחנות הקליטה, הוכרזה תחרות ציבורית
לבניית המבנה הממלכתי הראשון של מדינת ישראל. האדריכלים הצעירים, שהגישו תכניות
-זיוה ארמוני מקיבוץ מעגן מיכאל וחנן הברון מקיבוץ רעים, שולמית ומיכאל נדלר עם
אמנון אלכסנדרוני, אברהם יסקי ושמעון פבזנר מתל אביב, זכו במשותף והתבקשו על ידי
הוועדה הבוחרת, לתכנן את הבניין הממלכתי הראשון של הספרייה הלאומית.
המבנה
המלבני, החכם - המפריד בתבונה רבה בין חללי עבודה שקטים שהדיבור בקול רם אסור בהם,
בשבעה או שמונה אולמות קריאה, בשתי הקומות העליונות בהם נבנו אולמות הקריאה,
ובקומת המרתף בה נשמרו חדרי הקריאה למכון לכתבי יד ותצלומי כתבי יד - לבין החללים
הציבוריים, בקומת הקטלוגים ובמבואות בכל קומה לאולמות הקריאה, בקפיטריה ובחצר,
מבנה שטוף האור, בעל קירות הזכוכית היפים, קירות האבן הבהירה המנוסרת, העמודים,
חצרות האבן והמטפסים הירוקים, גרמי המדרגות השבלוליים, האולמות המרווחים וחללי
האחסון במרתפים, אליהם הצטרפו בשנות
השמונים חלונות הוויטרז' הצבעוניים של האמן הירושלמי, מרדכי ארדון, למורת רוחם של המתכננים, שרצו במבואה הגדולה
בקומה השנייה, חלון ענק מוצף אור, ולא חלון זכוכית כהה ואטום מבחוץ, שהחשיך את
המבנה בציוריו היפים, היו אהובים מאוד על רוב ציבור המשתמשים של הספרייה, שהוקירו
את תנאי העבודה הייחודיים שהוענקו להם במרחב השקט, היפה והמואר.
בעשורים אלה ברוב הבתים לא היו ספריות ולא מחשבים, והספרייה הלאומית בקמפוס
האוניברסיטה העברית בגבעת רם בירושלים, הייתה מוקד דעת נערץ הן לציבור החוקרים
והסטודנטים מהארץ ומהעולם, הן לקוראות וקוראים מכל רחבי
הארץ. את ריהוט הפנים של הספרייה תכננה ועצבה האדריכלית דורה גד. ביחס למצוקה
הרווחת בשנות החמישים, תכנון הספרייה כבניין ממלכתי רב השראה, ובניין הספרייה
הלאומית אל מול כר הדשא הגדול ובריכת המים והגינות בין בנייני הקמפוס היפה, היה
הישג שאין דומה לו מבחינה ארכיטקטונית, אסתטית, תרבותית, חברתית ושימושית.בשנת 1960 נחנך בניין בית הספרים הלאומי
והאוניברסיטאי על שם ליידי דיוויס בקמפוס האוניברסיטה בגבעת רם. בבניין יפה זה שעוד רבות אפשר לספר עליו, שכנה
הספרייה הלאומית במשך 63 שנים, בין השנים 1960--2023. רבים
חשבו שזה אחד הבניינים היפים ביותר בירושלים, אם לא היפה שבהם. בעשורים שחלפו
המחסנים עלו על גדותיהם והיה צורך לשכור מחסנים מרוחקים וההתאמות לעידן הטכנולוגי
החדש לא עלו בנקל. הקוראים אהבו מאוד את בניין הספרייה אבל ההנהלה חשבה שיש
מקום לשינוי בעולם משתנה.
באוסף
הספרייה הלאומית מצויים 4.2 מיליון כרכי ספרים, עשרות דפוסי ערש עבריים, יותר
מעשרת אלפים כתבי יד עבריים וערביים, כתבי עת, מאות ארכיונים אישיים, ארכיון הצליל
הלאומי, מפות, צילומים והקלטות. האוסף מחולק לחמישה אוספים עיקריים – ארבעה תחומי
ליבה המהווים את אדני האוסף הייחודיים לספרייה הלאומית, ואוסף נוסף התומך בהם
בשנת
2011 הספרייה הלאומית הפכה לחברה עצמאית בבעלות בעלי מניות הקבועים בחוק הספרייה
הלאומית: הממשלה, האוניברסיטה העברית ומוסדות ציבור. באותה עת נקבעה תכנית לבניין
החדש שתוכנן כבניין האמור להכניס כ500 אלף מבקרים בשנה! בבניין
תוכננו למעלה מ-500 עמדות קריאה לצד חדרי לימוד והכפלת מספר הספרים המוצגים במדפים
פתוחים. נקבע שבבניין יכללו שלוש גלריות לתצוגות, חדרי סמינרים ואודיטוריום ל-ל400
איש. ממשלת ישראל הקצתה את
הקרקע לבניין החדש בקריית הלאום מתוך הכרה בחשיבותה של הספרייה הלאומית במארג
התרבותי של המדינה ובשנים הראשונות של העשור הקודם, בין 2011-2013 נפתחה תחרות
אדריכלים בינלאומית שהייתה צריכה להביא בחשבון לא רק קיימות ועמידות, טכנולוגיה
עדכנית, יופי ואסתטיקה ובנייה ייחודית בעלת השראה והשתלבות במארג קריית הלאום
והמוזיאונים ובמערך התחבורה, אלא גם הבנה עמוקה של הספרייה הדיגיטלית, האחסון
הדיגיטלי-רובוטי, צרכי הקוראים והלומדים בספריות המחקר לעומת צרכי הנגשת הספרייה
לציבור. גם שיתופי פעולה טכנולוגיים עם ספריות ומוסדות מורשת בארץ ובעולם,
ופתרונות אחסון דיגיטלי מוגן וקבוע למאה אלף ספרים, ל- 2,000,000 עמודי עיתון, ל-
200,000 פרטים בני חלוף, לאלפי כתבי יד וארכיונים, ל- 150,000 שעות מוזיקה מוקלטת
ול-100,000 צילומים. .
משרד
האדריכלים הנודע, הרצוג ודה-מרון משוויץ, זכה בתחרות הבינלאומית, אחרי שתכנית
קודמת נבחרה, זכתה ונפסלה בשל בעיות משפטיות, וקיבל
על עצמו את תכנונו ובניינו של בניין הספרייה הלאומית החדשה. משרדם של האדריכלים
אמיר מן - ועמי שנער, משמש כמשרד הישראלי המקומי השותף לאחריות לביצוע.
ההבנה
והלימוד של הצרכים השונים של הספרייה הלאומית בעולם משתנה, והמעברים משימור הספרים
שראו אור דפוס לשימור ואחסון דיגיטאלי, לצד המחשבה, התכנון והרישוי, החפירה
והבנייה, האבטחה והתקנת המערכות הטכנולוגיות המורכבות ומערכות ההגנה על האוצרות
השונים המאוחסנים במחסנים הדיגיטליים-רובוטיים, ותכנון
הריהוט הייעודי לספרייה האמורה לשרת את הקהל הרחב, והצבתם של כל אלה בבניין הגמור,
אחרי בחינת כל המערכות, לשם העברת האוספים ומעבר המשרדים והעובדים, לקחו עשר שנים,
בין 2013--2023. הרבה
יותר ממה שתוכנן מלכתחילה שכן הספרייה הייתה אמורה להיפתח לציבור בשנת 2017.
לפרויקט
התחדשות הספרייה הלאומית שותפים ממשלת ישראל, משפחת רוטשילד באמצעות קרן 'יד
הנדיב' ומשפחת דוד ורות גוטסמן, מניו יורק.
חנוכת
הבניין החדש, הייתה מתוכננת בדיוק לזמן המלחמה הנוראה באוקטובר 2023 למרבה הצער,
והבניין נפתח לשימוש הקהל, ללא טקסים חגיגיים בסתיו 2023. חנוכת הבניין תיערך
כשהעולם ישוב לימי שלום ושלווה, מה שכרגע נראה רחוק למדי.
למבנה
הספרייה 11 קומות - חמש מהן מעל פני הקרקע ושש מתחתיה. 46 אלף מטרים בנויים, על 16
וחצי דונמים של שטח הספרייה. כל קומה שונה מקודמתה. בקומת הכניסה, לצד אולם
"חוויית הספרייה" שנועד להפגיש ולנתב את הקוראים בני כל הגילים להלך
הרוח המתאים לאוהבי ספרים, נמצא מתחם תערוכת הקבע, חדר התערוכות המתחלפות וגם
אודיטוריום מהודר לכ־400 צופים. מתחת להם מתחיל המבנה השבלולי הגדול של אולמות
הקריאה, הפתוחים והמוארים, השלווים, השקטים, הנגישים והיפים שלידם עשרות חדרי
כיתות קטנים ומתחמי עבודה ובית קפה ומסעדה שפתוחים לאור השמש. כ
כל הנראה
חזון יפה זה מתנגש עם המציאות שכן כפי שמספרים הקוראים בספרייה, החלל הפתוח יוצר
הרבה רעש ומאות המבקרים, הכוללים ילדים ותינוקות, מדברים ורועשים, צופים בקוראים
ובחוקרים העובדים בחלל הפתוח, ללא כל הגנה או מחסום מפני הרעש. הפתיחות והנגישות
המוצעת למבקרים, עומדות בסתירה לשלווה ולריכוז הנדרשים לחוקרים, לקוראים, למאזינים
וללומדים.
גם ממדיו
הגדולים והמרווחים של החלל הפתוח מקשים על הנזקקים לספרים הנמצאים בריחוק בין
הקומות. כמו כל בניין חדש, יש צורך ללמוד ולהתנסות בפער בין ההלכה למעשה או בין
החזון למציאות, ויש לקוות שההנהלה תידרש לשיפור רווחתם של הקוראים ולא רק להנאתם
של הצופים והמבקרים.
עיקר
החידוש בבניין, מלבד רעיון חלל עגול פתוח מרכזי, המואר באור טבעי מלמעלה, שבו
ערוכים בעיגולים בקומות הפתוחות השונות, מדפי הספרים, כששולחנות העבודה ניצבים
להם, טמון במטמון הספרים האוטומטי הנמצא בתחתית הבניין, נסתר מעין רואים. המרתף
הדיגיטלי רובוטי הוא מבנה עצום ממדים, מעורר שמץ רתיעה, של מדפי ספרים מתכתיים
ענקיים, שעליהם מאוחסנים ארבעת מיליוני הספרים שזמינים לכלל אזרחי ישראל. ניתן
להזמין כל ספר דרך האפליקציה של הספרייה הלאומית - והרובוט המעלה ומוריד את תיבות
האחסון הממוספרות, שבהם מאוחסנים הספרים, מספק אותו בתוך דקות ספורות לאולם הקריאה
המבוקש.
לצד
הבניין, המוקף גינון יפה להפליא בגווני ירוק וסגול, עצי זית ושיחי תבלין, מוצב
הפסל הסביבתי של מיכה אולמן "אותיות של אור".
קישור
לסקירה המלאה של פרופסור רחל אליאור
https://tinyurl.com/5n7s8tpz
חלק ב' :
תגובות קוראים
עמי סלנט : עדיין
באולמות הקריאה בגבעת רם הרגשתי יותר נוח, יותר חמימות ויותר סקרנות בצפיפות
המבורכת שם , וזו לא רק נוסטלגיה
אראלה
דיכטר
Amikam
P. Salant כמוך גם אני חסר לי החמימות
של הספרייה
Top of Form
Bottom of Form
Shoshana
Ben-shoham
אהבתי
את הספרייה הלאומית בגבעת רם ואני מתגעגעת אליה.
Harel Estee
בקרתי
בספריה הלאומית בבניינה החדש כמה חודשים לאחר פרוץ המלחמה והתאכזבתי קשות. הספריה
עצמה לא היתה נגישה. לא ניתן היה להכנס לתוך הספריה עצמה לאחוז בספרים ואפילו לא
להיכנס למחשבים של הספריה כמו בספריה הקודמת. כדי לפגוש בספרים צריך לפתוח כרטיס
קורא ורק אחר כך להיכנס באמת לתוך הספריה.
לפני
שנים לא מעטות בקרתי באוניברסיטה טריניטי קולג' בדבלין אירלנד. זוהי הספריה הנחשבת
כראשונה בעולם ויש בה עותק מכל ספר באנגלית שיוצא בעולם. כבר בכניסה הציף אותי ריח
של מדפי עץ עתיקים ושל ספרים שהונחו עליהם שורות שורות.
בחזית
עמדו שולחנות עץ חתומים במסגרות זכוכית ובתוכם כתביו המקוריים של סמואל בקט.
אפשר
היה להתקרב כמתחווי ראש כדי לראות את התיקונים שעשה באחד ממחזותיו איני זוכרת
איזה. זאת היתה חוויה מעשירה.
וחזור
לספריה הלאומית שלנו נכנסנו לטרקלין החתום בחלונות גדולים והתאפשר לנו לצפות מרחוק
אל אולם הקוראים. דבר מן החוויה של המפגש עם הספרים לא היה בו.
אכזבה.
Yuval
Welis
הספרייה
החדשה אולי נראית טוב, אבל לא שימושית כמו הקודמת; ובדיעבד לא מופרדת מספיק מהעיר
כמוה (בתוך קמפוס סגור). אלה חסרונות שניכרים עדיין ולא ברור עד מתי ימשכו.
מצער
במיוחד שרוב ההצעות שהגיעו לשלב האחרון של התחרות, עשו יותר כדי להפריד את הספרייה
מהסביבה …
יתרון אולי בסיסי
בישנה, שניתן היה במבט אחד מהכניסה לאולמות, לראות כמה מלא והיכן יש מקום...
בחדשה אין דרך כמעט וצריך לטייל דקות ארוכות לכל מיני פינות.
הצד השימושי, שאמור לסייע לאנשים להשתמש במקום, לרוע המזל הוא אחד הפחות בולטים
במקום החדש
מאיה דוד
תיאור מדויק של החוויה.
בספריה החדשה הקוראים והחוקרים הפכו להיות מוצג להנאת המבקרים .
הצורך בשקט ובעיקר בעיקר בפרטיות נעלם לחלוטין
לא
מבינה למה לעזאזל לא היה אפשר לשים תאי קריאה נפרדים כמו שיש בספריית האוניברסיטה העברית בהר הצופים .
זלזול מובהק במהות של הבניין לטובת היופי החיצוני
וכדברי חז"ל "יפיפיותו של יפת תהא באוהלי שם"
התחושה כאן היא ש"אוהלי שם" הפכו לקישוט אסטתי
את אבא
כבר לא אפגוש בספרייה הלאומית
פרופ'
עוזי פוקס נפרד מבניין הספרייה הלאומית בגבעת רם, בטור על דור הנפילים שפקד את
אולמות הקריאה ואיננו עוד: "אני יודע שאבא כבר לא יושב שם. אבל רוחו ורוחם של
חבריו עדיין שם"
אבא
הוא לא היחיד שכבר לא אפגוש בספרייה הלאומית. במשך השנים התוועדתי להרבה דמויות
שהיו חלק בלתי נפרד של הספרייה וכבר לא נמצאים שם. פעם בכמה זמן, מוסיפים מדף,
מזיזים את הספרים. הספרים שתמיד ידעת לחפש במקום מסוים זזו. שתי שורות למטה, ארון
אחד ימינה. משהו ביציבות של המבנה היציב הזה התערער לי כל פעם שהזיזו לי את הספרים.
גם
האנשים זזים. לא רק אבא כבר לא נמצא שם, יש עוד אנשים שהיו חלק מהריהוט האנושי של
בית הספרים הלאומי, וגם אותם הזיזו.
יעקב
כ"ץ. הפרופסור קטן הקומה שאבא העריך. תמיד ישב באותה פינה. כשנכנסים בצד
שמאל, במלבן ליד החלונות, בפינה הכי רחוקה מן החלונות. תמיד עם הגב לכניסה. יושב
זקוף מהשעה תשע בערך עד השעה שתים עשרה בצהריים. יושב וקורא בשקדנות. פעם בכמה זמן
מישהו מטריד אותו בשאלה, והוא חוזר ויושב וקורא. כמעט לא קם, כמעט לא רושם רשימות.
בניגוד לאנשים שממהרים, ולחוצים וכותבים בלחץ, ודופקים על המקשים של המקלדת בלחץ,
מנסים לגמור הערת שוליים טורדנית, מכניסים עוד מאמר לכתב עת חשוב – הוא ישב וקרא.
בגיל מופלג, מעבר לתשעים עוד ישב שם וקרא, וקצת כתב. פעם בכמה זמן יצא ספר חדש
שלו, מאמר חדש, והוא יושב וקורא.
למאמר המלא
של פרופסור עוזי פוקס
עוד אחד מגדולי הדור בקמפוס גבעת רם ובספרייה הלאומית היה פרופ' ישעיהו ליבוביץ. בשונה משלום, ליבוביץ נהג לפסוע בצעדים מהירים במדשאה המרכזית הקמפוס בדרכו לבניין הספרייה. כך נמנע מהטרדות של רבים שנהגו לעצרו על כל צעד ושעל ( מקור).
The circulation desk, opening day of the NLI, 1.11.1960 (Photo, David Charis)